מאת: גנית שקד – על המחברת >>
אירועים חברתיים ומשפחתיים מלווים לרוב באוכל, בין אם בסעודה מסודרת סביב שולחן, בין אם במזון המוגש על מזנון להגשה עצמית ובין אם בכיבוד קל המוגש בעת ישיבה במקום העבודה. "אל תכנס לי לצלחת" הוא משפט שלרוב לא נשמע מפיו של אדם עיוור או לקוי ראיה. במרחב הציבורי ובסביבה לא מוכרת בה מוגש אוכל יזדקקו מרבית העיוורים ולקויי הראיה לסיוע של אדם אחר החל מבחירת המזון מתוך מגוון המזונות הלא ידועים הנמצאים על השולחן, דרך מזיגת האוכל והשתייה ועד לבקשת תוספת.
ההיעזרות בתחום האוכל כוללת עוד שלל מצבים מורכבים: מה למשל אם ירצה האדם העיוור או לקוי הראיה לקחת קוביית שוקולד נוספת מהחפיסה המונחת על השולחן? כיצד ידע שהיא לא נגמרה? מה אם ירצה לנשנש עוד כמה בוטנים מהקערית או לקחת מאפה אחרון לקינוח? כיצד ידע לאן לשלוח את ידו? מה אם לא ירצה כעת את העוגייה המוגשת לו אך כעבור מספר דקות כן יחשוק בה? מה אם הוגש מאכל שקשה עד בלתי אפשרי לאכול בסכום, איך ידע האם שאר הנוכחים מרשים לעצמם לאכול אותו בעזרת הידיים? מה אם יבחר באותו אירוע שלא לאכול כלל? האם כולם צריכים לדעת מכך? מצבים אלה עשויים לגרום לאדם העיוור לחוש כי כל הסובבים אותו יודעים ושותפים למה שהוא אוכל או לא אוכל ובמילים אחרות לתחושה " שנכנסים לו לתוך הצלחת ".
בקרב אנשים רואים לרוב תהליך בחירת ומזיגת האוכל הוא תהליך אישי ופרטי וכל אדם בוחר מה, מתי וכמה ברצונו לאכול. העובדה שעל האדם העיוור לשתף אחרים בתהליך זה יוצרת לא פעם תחושות של מבוכה, בושה ואי נוחות. יש המצליחים להתגבר על התחושה הלא נוחה מבקשים ואוכלים את מה שברצונם אך מניסיוני האישי ומסיפוריהם של מטופלי אני מתרשמת כי עיוורים ולקויי ראיה רבים מושפעים במידה רבה מתחושת המבוכה הכרוכה בהיעזרות באחרים בתחום זה ואינם חשים בנוח לאכול כפי שהיו רוצים או עושים בסביבה נוחה ומוכרת יותר. האם ניתן לפוגג תחושות אלה?
בעבודתי הטיפולית אני פוגשת דרכי התמודדות שונות: ישנם עיוורים ולקויי ראיה הבוחרים לנהל את הסיטואציה באופן אישי ודיסקרטי ומבקשים סיוע מאדם אחד, לרוב כזה שעמו הם מרגישים בנוח. דרך זו גובה לעיתים אנרגיה המושקעת בהסתרה של מה שבפועל לא ניתן להסתיר. יש הממתינים שמישהו באירוע ישים לב לקושי שלהם, יזום וידאג להם. בדרך זו הפסיביות מביאה לא פעם לכך שהסיטואציה תנוהל בדרך שאינה נעימה ומתאימה לאדם הנעזר. יש הבוחרים להתמודד באמצעות הומור. אפשרות נוספת היא לשתף את האדם המסייע בחלק מהתחושות הלא נוחות הכרוכות בהיעזרות וכך להכניסו במידה מסוימת לנעליים של האדם הנעזר.
על אף התחושה האינטואיטיבית כי מדובר בנושא אינטימי, חשוב בעיניי שהנושא יהיה על השולחן. כל שאנו מבקשים בעצם לדעת הוא מידע אשר זמין ונגיש לשאר הנוכחים באירוע וראוי שיהיה זמין גם עבורנו. אם נצליח להביע את צרכינו באופן ישיר ופתוח ונרגיש עמם בנוח, גם הסובבים אותנו ידעו באופן ברור יותר כיצד לסייע לנו. ככל שנהיה יותר אקטיביים בתהליך נוכל לנהל את הסיטואציה באופן שמתאים ונעים עבורנו. אוכל הוא צורך בסיסי ביותר וללא ספק גם אחת מהנאות החיים וחשוב שנזכור כי מגיע לנו ליהנות מאוכל טוב לא פחות מאשר אנשים רואים.
בתאבון ונתראה בחודש הבא,
גנית שקד