מאת: גנית שקד, פסיכוטרפיסטית – על המחברת
הקשר שלנו עם הורינו הוא אחד הקשרים המורכבים ביותר. בכתבה זו אנסה להתבונן במורכבות הייחודית שמוסיפים עיוורון או לקות ראייה לקשר זה. אתחיל מזווית שלרוב אנחנו לא רגילים להתבונן דרכה, והיא התמודדותם של הורינו עם המגבלה.
במהלך ההיריון כמעט כל הורה מדמיין ומקווה שייוולד לו תינוק בריא שיתפתח להיות ילד ומבוגר מתפקד, מוצלח, יפה, חכם, אהוב על סביבתו ועוד ועוד. כאשר מגלה ההורה שילדו הוא עיוור או לקוי ראייה, זוהי לרוב בשורה שאינה קלה לעיכול. יש המקבלים אותה כבר בראשית חיי התינוק ויש שהיא מגיעה במפתיע במהלך החיים, או לאחר התדרדרות הדרגתית במצב הראייה. להורים לרוב חסר ידע וניסיון בנושא ועשויים להתעורר אצלם רגשות מגוונים שהבולטים בהם הינם דאגה, אשמה, כעס, אכזבה ובושה. הורים חוששים ואינם יודעים כיצד ייראה עתידו של ילדם, האם יסתדר בחברה, בלימודים, בשוק העבודה ובהקמת משפחה. הורים רבים חשים אשמה על כך שהביאו לעולם ילד עיוור או לקוי ראיה ומנסים לפצות על כך בשלל דרכים. לעיתים ההורים מתקשים להשתחרר מתחושת אשמה זו לאורך כל חייהם.
כל הורה זקוק לפרק זמן שונה על מנת להסתגל למצב.כל הורה גם יפתח דרכי התמודדות שונות שלרוב יהיו דינאמיות וישתנו במהלך החיים, בהתאם לתהליכים רגשיים שעובר ההורה. במרבית המקרים תהיה גם שונות בין ההתמודדות של האם עם המגבלה לבין התמודדותו של האב. ישנם הורים שיגוננו מאד על ילדם ויתקשו לשחררו, וישנם הורים שידחפו את ילדם להתמודד לבדו כדי להתחשל אל מול אתגרי החיים. ישנם הורים שידברו על המגבלה באופן פתוח, וישנם הורים שיתקשו לתת לה מקום ולהיות עמה במגע וינסו להחביאה, אפילו מעיני עצמם. ישנם הורים שיעודדו את ילדם לדבר על מגבלתו ולבקש סיוע מהסביבה, וישנם הורים שיעבירו את המסר שעדיף להסתירה. ישנם הורים שידחפו את הילד להישגים, וישנם כאלו שינמיכו ציפיות לאור המגבלה.
כל קשת התגובות וההתמודדויות הללו הן טבעיות ותלויות במידה רבה באופן בו פוגשת המגבלה את ההורה, באופן בו היא נוגעת אצלו בנפש וברגשות שהיא מעוררת בו. כפי שציינתי גם בכתבות הקודמות, המפגש של רוב בני האדם עם מגבלה הוא מפגש מורכב הנוגע לא פעם בחלקים הפגיעים וחסרי האונים שבנפש. אני יוצאת מתוך נקודת הנחה שכל הורה לילד עיוור או לקוי ראיה עשה את כל מה שידע ואת המירב שיכול היה לעשות באותו זמן נתון בכדי להיטיב עם ילדו.
דברים אלו אינם עומדים בסתירה לכך שההתמודדות של ההורה עם המגבלה משפיע במידה רבה, הן על הקשר בן ההורה לילדו והן על האופן בו יתפוס האדם העיוור או לקוי הראיה את עצמו ואת מגבלתו במהלך חייו. כלומר, כל אחד מאיתנו נושא בתוכו את האופן בו קיבלו הוריו את מגבלתו. לכל אדם יש צורך פסיכולוגי לחוש אהוב, רצוי ומקובל במיוחד בראשית החיים. הורים לילד עם מגבלה לא תמיד יכלו להעניק לילדם תחושה כזו או שהעניקו אותה באופן חלקי, כיוון שבעצמם התקשו להתמודד ולקבל את עובדת המגבלה. חלק ניכר ממטופליי העיוורים ולקויי הראייה מדווחים כי הוריהם גוננו עליהם במידה רבה בשל דאגתם, דבר שהקשה עליהם לצאת לחיים עצמאיים ונפרדים בבגרותם.
מעבודתי הטיפולית אני למדה כי הדינאמיקה המשפחתית סביב העיוורון או לקות הראייה היא נושא רגיש, טעון ואף מכאיב אשר לא פשוט לגעת בו. גם בגיל מבוגר לא תמיד ניתן לדבר עם ההורים באופן פתוח על המגבלה ועל ההתמודדות עמה לאורך השנים. כמה ממטופליי אף החליטו לפנות בבגרותם לטיפול משפחתי, כדי שיוכלו לפתוח עם הוריהם נושאים אלו שלא דוברו מעולם. מסיבות שונות לא תמיד קיימת אפשרות לפתוח את הדברים במציאות ותהליך ההבנה וההשלמה עם מה שהיה ועם מה שלא היה יתרחש בקרב האדם עצמו.
אוסיף כי ככל שאנו מתבגרים אנו יכולים להתרחק במעט מסגנון ההתמודדות שנקטו הורינו עם המגבלה, ולפתח את דרך ההתמודדות האישית שלנו. דרך זו עדיין תהיה מושפעת במידה זו או אחרת מדרך ההתמודדות של הורינו, אך עם השנים ועם ההצטברות של חוויות החיים, אנו יכולים להביא יותר ויותר את הקול האישי שלנו, ולעצב בעצמינו את הדרך שלנו להתמודדות עם המגבלה.
לסיכום, אני סבורה כי ההבנה של המורכבות של הסיטואציה מולה ניצבו הן הילד והן ההורים בתקופת ההסתגלות למגבלה, יכולה אולי להקל במעט על תחושות של כעס וכאב, לסייע לנו לקבל יותר את המגבלה ולעיתים אף לתרום לקרבה ולחיזוק היחסים עם ההורים בבגרות.
נתראה בחודש הבא,
גנית שקד.
להתיחסויות ולשאלות נוספות ניתן לפנות אלי בטלפון: 054-6574117