לזכרה של רונית מטלון

היו לי הזכות והעונג להקליט את הנובלה הנפלאה הזו כשרק יצאה לאור. גיבורת הסיפור היא כלה, שבערב כלולותיה מסתגרת בחדרה ומסרבת להתחתן. אף אחד מבני משפחתה וחבריה לא יודע מדוע. ועד הסוף הקורא אינו מקבל תשובה לשאלה זו המרחפת בחלל הסיפור. רונית מטלון, הסופרת, גם היא אינה יודעת את התשובה. גם היא אינה נכנסת לחדר הסגור ומשאירה אותנו, הקוראים, עם תהייה מתמשכת.

כפי שהגדירה זאת רונית עצמה, "הנובלה הזו היא פארסה על הישראליות העכשווית. המגוחכת והטרגית, האכזרית והמטומטמת,הנוגה ושוברת הלב."  ואכן הלב נשבר. הלב נכמר על כל גיבורי הנובלה הזו. אין בה טובים ורעים. אין צודקים ושוגים. כולם בני אדם כמוני וכמוכם שחיים את החיים הבנליים, הכלואים במוסכמות שאף אחד לא מנסה לשנות אותן או לשאול עליהן שאלות. ופתאום, כמו משום מקום, המציאות סוטרת להם בפנים, בלי שיבינו על מה ולמה. השאלה, מדוע פתאום היא לא רוצה להתחתן? הטרידה אותי כקוראת כי הבנתי ברגע מסוים שגם הכלה עצמה אינה יודעת את התשובה.

זו בעיני דרכה של רונית, כמו בכל יצירתה הספרותית, לשלב בכתיבתה את האישי עם הפוליטי והחברתי. לפעמים בצורה מפורשת ולפעמים באופן סמוי, כמו ב"הכלה סגרה את הדלת".

רונית כותבת בשפה מאוד מיוחדת לה אבל היא מעוגנת עמוק בעברית, הן העברית הספרותית והן המדוברת. כפי שנימקו השופטים שהעניקו לה את פרס ברנר על "הכלה סגרה את הדלת": "מדובר בספר יוצא דופן המטפל בצורה ספרותית מבריקה ועם זאת קלילה במבני העומק של החברה הישראלית, במתחים הקיומיים של הישראליות ובשאלות של הגדרת זהות אישית."